הכישלון הכי שקט בפרויקט טכנולוגי הוא מערכת שעלתה לאוויר, עובדת, ואף אחד לא נכנס אליה. אין תקלה, אין מי שמתלונן, ובדוחות הכול נראה תקין.
הסימן הראשון מופיע בשבוע הראשון: אנשים ממשיכים לשאול שאלות בוואטסאפ במקום לפתוח את המערכת. זה לא עצלנות — זה אומר שהמערכת איטית יותר מהדרך הישנה עבור המשימה הזאת.
הסימן השני הוא שימוש חלקי. הצוות מזין את מה שחובה ומדלג על השאר, ואז הנתונים לא שלמים ואי אפשר לסמוך על הדוחות. בשלב הזה מנהלים מתחילים לבקש את הגיליון הישן "רק כדי להצליב".
מה שעובד הוא למדוד שימוש בפועל כבר מהשבוע הראשון: כמה אנשים נכנסו, כמה רשומות נפתחו, אילו מסכים לא נוגעים בהם. זה מגלה בדיוק איפה התהליך לא מתאים למציאות.
ואז מתקנים את התהליך, לא את ההדרכה. אם מסך דורש שבעה שדות וצריך שלושה — מורידים ארבעה. הטמעה היא לא שכנוע, היא התאמה.
השורה התחתונה
מדד ההצלחה של פרויקט הוא לא עלייה לאוויר אלא שימוש בפועל חודש אחרי. מודדים אותו, ומתקנים לפיו.